פרשת חיי שרה - מילים של תקווה #1 ״שגרת האובדן״

מילים של תקווה #1

אובדן השגרה או שגרת האובדן? לא יודע באיזה כותרת לבחור. זה ממחיש את המציאות המורכבת בה אנו חיים בשנה וחודשיים האחרונים. התרגלנו למעגל בלתי פוסק של אובדן — מציאות שבה אנו מאבדים אנשים: מהמשפחה, לחברים, לחברים של חברים, או סתם מישהו שהחלפנו איתו מילה בחדר האוכל. זה הפך לשגרה. אין בית אשר אין בו זעקה.

אני מגיע לשבעה. מצטרף למעגל ובמרכזה יושבת מישהי שאיבדה את בן זוגה. אני מסתכל ימינה שמאלה ורואה רק אובדן. מימינה יושב אח שכול, ומשמאלה חברה שכולה. אני אח של אלמנה. היא עטופה בצרת רבים; זה נחמה? אומרים שזה מקל שכולם מזדהים ומכירים ומרגישים את אותם הדברים. זה שגרת האובדן.

בכל לילה אני חולם על מי יהיה הבא. ובכל בוקר קם ובודק אם הגרוע מכל קרה. לפעמים צץ שם מוכר — אולי זה בן דוד של חבר, כי הם עם אותו שם משפחה? אני נאנח לרווחה כשמסתבר שאין קשר הפעם. הלוואי ויכולתי להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה.

ככה נראית שגרת האובדן. תמו הימים אשר לכל חלל ניתנה תשומת לב וכל אחד זוכר את שמו. שהוא עולם ומלואו. פעם, כשנפלו בודדים, היה אפשר להקדיש זמן ללמוד עליהם ולהנציח את זכרם. בשגרת האובדן, יש לי כבר פילטר שמסנן. אני רק מקווה שאני לא אכיר את האנשים. עדיף שמישהו אחר יאבד אב או ילד, ואני אנשום לרווחה.

אני מגיע להלוויה של המ״מ שלי. כל אדם שאני מחבק ורואה מעורר בי שאלה: האם זו תהיה הפעם האחרונה שנתראה? האם הפעם הבאה שאראה את פרצופך תהיה באינסטגרם? או אולי “יתמזל מזלי” ומישהו יתקשר אליי לפני שאשמע את קללת “הותר לפרסום”. במקרה הכי טוב, אבוא לבקר אותך בבית חולים. שתפצע לפחות. זה האיחול הכי טוב שיש בשגרת האובדן.

יש ימים שאני כבר שוקל להסתגר. לְמָה לצאת עם חברים או להכיר אנשים חדשים? הרי זה רק מגדיל את הסיכויים שאתאכזב בסוף. איזה מזל שלא הייתי בשבת האחרונה עם דויטש בעדי נגב. היינו מדברים על העתיד מלא: על התוכניות שלו עם אמונה, על העבודה החדשה ועל הציונות. מזל שלא שלחתי הודעה לברק המ״מ ביום בו אופיר ברקו נהרג. זה רק היה מחמיר את המצב.

אני מסביר לאבא שלי שאני בן 22 ממוצע. נכון שזה לא הוגן או סביר לעבור כאלה קשים אבל יכולתי גם להיפצע או להירג, אז צריך להודות על הטובות. אני בר מזל. זה לא מרגש אף אחד. זה נורמלי בשגרת האובדן. אני נע במסלול קבוע משבעה ל30, מהלוויה לאזכרה. מוזר לי שיש כבר ותיקים אשר אבדו לפני שנה. אני מתחיל לתעדף את הצעירים בביקורי המחלקה.

אני כבר משווה בין ההספדים, מהלוויה להלוויה. שואל את עצמי אם אולי האלמנה של היום העתיקה משפט מהאלמנה משבוע שעבר. זה שגרת האובדן. נגמרו המילים בלקסיקון כדי לתאר שכול, צער וכאב. אין מספיק מילים לתאר בן אדם, הרי כל אחד הוא עולם ומלואו. אבל כן יש מספיק מילים לתאר את אובדן האנשים. זה הפך לשגרה. הרי אף אחד לא עוצר לתאר את כוס הקפה היומית, את התפילה או האימון הקבוע - אבל כך בדיוק הפך האובדן לשגרה.

הבעיה בשגרה הזאת היא שליבי הפך קשה כאבן. לפעמים הרגש מתפרץ והבכי משתלט עליי, משחרר אותי מהקיפאון. התזמון לא תמיד ברור — לפעמים זה תופס אותי בחדר לפני השינה, או אחרי איזה משפט שמישהו זרק, או אולי באמצע הקניון לפני שבת. הבכי מתפרץ ושוטף אותי כשאני רואה את הסובבים אותי בוכים. יבבה ציבורית שונה; היא קורעת אותי מבפנים. היא מדבקת. בכי של יתום ואלמנה פותח לי את המחסום. השילוב בין האבל הפרטי והלאומי. אני יכול להזיל דמעות, וזה משיב לי קצת מרפא.

ייש כאלה שכבר מפסיקים להרגיש. לא בוכים או מתרגשים בהלוויות. הם מרגישים שלא יכולים להגיע לשבעות יותר; כבר נשבר להם. לפעמים ה”הם” הזה הוא אני, הוא אתה, הוא כל אחד מאיתנו. זה נורמלי לברוח מן השגרה הזאת. זה אובדן השגרה.

אני, עם זאת, לא רוצה שזה יקרה לי. אני רוצה לבכות ולהתרגש כל פעם מחדש. לא לאפשר את טמטום הלב, כמאמר אדמו״ר הזקן, אלא את פתיחת הלב. רוצה שהדברים יחלחלו פנימה, שאשאב כוחות מכל נופל ונופל, שתהיה משמעות להקרבתם. אסור לחשוב אחרת. אם חבריי ועמיתיי הם לא המגש הכסף שעליו נבנה עתיד משותף, לשם מה כל זה?

אני יכול להתמקד בהווה ובעתיד, אבל תמיד במבט לאחור. אני מסתכל על הצעירים והמבוגרים שהקריבו את חייהם למעננו במלחמה. יש קו אחד מובהק ששוזר את כולם יחד:. אלה הם הפנים היפות של ישראל. הסיסמאות בוקעות מהן. אחדות ולא אחידות, אהבה וערבות הדדית אמיתית. זה הציווי שלהם אלינו במותם.

אנחנו צריכים לחיות כאדם הראשון בבראשות א, כפי שמתאר אותו הרב סולובייצ’יק ב”איש האמונה הבודד”. עלינו לפעול ולשלוט בעולם, ולא לשקוע במחשבות ובספקות על מקומנו בעולם. עלינו לפעול ולשאול את עצמנו — למען מה? איך? איך אני יכול לקדם את עצמי, את משפחתי, את הסובבים אותי, את מדינתי ואת עמי. זה לא סוד שגדל פה עכשיו דור של אריות. דור הניצחון יהיה הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל.

בשיחה עם ליברטי קולג׳ ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, השווה בינינו לבין הדור של לוחמי מלחמת העולם השנייה של ארצות הברית. הם הובילו את ארצות הברית לשגשוג הכי גדול ולשנים המוצלחות ביותר שלה. זו המורשת שלהם והעתיד הלא רחוק שלנו. זה דור שמניח את האמת של כל אחד בצד, ועובד למען עתיד משותף ומטרות משותפות. דור שמבין מה זה להילחם עבור דברים גדולים יותר, שיודע לשתף פעולה עם אנשים שלא מסכימים איתם.

אז אני מלא תקווה. כי אני רואה את האנשים המדהימים שיש במדינה. המילואימניקים שלא היו בבית 300 יום השנה ורק מחפשים איך לתת ולעזור. החבר שהיה בעזה ולבנון מעל 300 יום ולא התלונן פעם אחת. הנשים הצדקניות שמחזיקות את הבתים שלהם בגבורה שמשתווה ללוחמים בשדה הקרב. קורה פה משהו גדול. אובדן השגרה לא צריך להיות משהו שלילי.

שגרת האובדן נותנת מקום להזדמנויות חדשות. לפגוש אנשים שלא הייתי מכיר מימיי. היא מלאה בביקורים של משפחות של חברים ובעשייה ציונית ומוחשית של בנייה בארץ ישראל. זו תחילתה של שגרה חדשה, שגרה נכונה יותר. זו שגרה שבה כל בוקר קמים ובוחרים לקדש את החיים ולחיות למען אלו שנפלו. “במותם ציוו לנו חיים” זה לא רק קלישאה. זו שגרה שבה אנו זוכרים בכל רגע מה עברנו ולאן פנינו צועדות. שגרה בה אנו רעים אחד לשני ועומדים כתף אל כתף.

שבוע טוב לכולם ובשורות טובות.