מילים של תקווה #8 לזכר דוד שורץ ז״ל

*מילים של תקווה* #8

זיכרון ושכחה

שנה.

שנה עברה לה. השנה הארוכה בחיי. לא משנה כמה היא נמשכה באיטיות—בסופו של דבר, אני זוכר את היום ההוא לפני שנה כאילו היה אתמול. כך הזיכרון עובד- רגעים נצרבים בתודעה, רגעים חקוקים לעד. והיום הזה? היום שבו המ”פ סיפר לי שאתה איננו. שכבר פיספסתי את המועד, אתה קבור, ואין שום פרידה.

אנשים זוכרים גם אירועים חיוביים שארעו להם. אבל זה לא באותו מידה. המוח האנושי נוטה לזכור פי 3 עד 5 יותר אירועים שליליים מאשר חיוביים. אם תרצו- ניתן לעשות מניפולציות למח לזכור אירועים חיוביים. הכי קל לעשות את זה עם נוף מרהיב. תשבו ותסתכלו על נוף שמשמח אתכם , תסגרו את העיניים ותדמיינו את הנוף. תעשו את זה כמה פעמים עד שהתמונה נחרטת בזכרון. מעכשיו אם תרצו להיזכר במראה המשמח כל מה שתצטרכו לעשות זה לסגור את עיניכם. זה עובד מעולה - אני עוד זוכר את הגרנד קניון ככה.

גם כשזיכרון נצרב, היכולת שלנו לשמר אותו כפי שהיה באמת מוגבלת. השכחה מהירה. הזיכרונות מתפזרים לאט לאט, מחליקים לפינות אפלות במוח, מקומות שאנחנו כבר לא יכולים להגיע אליהם. עם הזמן, הזיכרון הופך לאסוציאטיבי. אני זוכר אנקדוטות וסיפורים אבל לא חווה אותם כפי שהם קרו. אני חי את הטון דיבור, הקול וההוויה של דוד יותר לפי הסיפורים ששמעתי ממשפחתי ומחבריך מאשר איך אני זוכר אותם בעצמי.

אם תשאלו אנשים היכן הם היו כשקרה אירוע מכונן, הם יוכלו לתאר בפרטי פרטים: מה לבשו, מה עשו, איך הרגישו. אבל מחקר מפורסם שנערך על זיכרונות מאירועי ה-11 בספטמבר מצא שאצל כ-40% מהנבדקים, הפרטים השתנו תוך שנה אחת בלבד—למרות שהם היו משוכנעים לחלוטין באמיתות הזיכרון שלהם.

הזיכרון האמיתי של אדם נשאר עם המשפחה ועם מי שהכיר אותו. בשנה האחרונה “חגגנו” את פורים ואת פסח; את שבועות ואת סוכות. את חנוכה עשיתי שוב במדים, אבל לא היינו קרובים אחד לשני. לא הדלקנו נרות במרחק קילומטרים בזמן לחימה, אבל אני דמיינתי אותך לפחות מדליק נרות שוב עם יקיר במקום קדוש יותר.

שוב לא התחפשת השנה, אבל הפעם לא מסיבות אידיאולוגיות. התחפושת האחרונה שלך הייתה המדים—בהם נפלת, בהם שמך נישא לעד כלוחם גיבור. ואולי זו לא הייתה תחפושת כלל. אולי זו הייתה המהות שלך, התמונה שבה נחרטת בזיכרוננו. תמיד היית לוחם-מלאך, שגורלו שזור בעם ישראל, שהתחפש כל חייו לדוד הפשוט מאלעזר.

החגים נותרו כשהיו, אבל משהו בהם השתנה לחלוטין. חסרונך מורגש. אין כיסא ריק בביתנו—כי אתה לא חטוף, ואתה לא אליהו הנביא שאנו מצפים לבואו. אתה קבור בהרי גוש עציון. נוף מולדתך. שם, בין ההרים, נפלו רבים לפניך כדי להגן על המדינה. עם אותו אתוס יצאת למלחמה, המלחמה הצודקת כל כך.

_____________________

הזיכרון ביהדות הוא יסוד מרכזי. אנחנו מצווים בזכירת 6 דברים בכל יום ויום: את יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חטא העגל, יום השבת, מעשה עמלק ואת חטא מרים. בחתונות אנו מזכירים את החורבן, ובאריעים שונים את הגלות, את השיבה לארץ ואת הגאולה.

ראוי שגם נזכור בכל יום את השואה, את האינקוויזיציה, ועוד אינספור אירועים שהביאו אותנו עד הלום.

כפי שאמרו רבים, הזיכרון הוא החוש השישי של היהדות. הוא הכוח העליון של האומה שלנו—לחיות את עברנו כזיכרון חי, להיות מחוברים לשרשרת הדורות האינסופית. “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”—זה זיכרון לאומי שקם לתחייה בכל יום מחדש. הוא מה ששמר עלינו בגלות, והוא מה שמחייה אותנו כיום.

הנופלים מצטרפים לאתוס של הזיכרון הקולקטיבי. אבל האם זה מספיק?

כדי לזכור אדם, לא די לחשוב עליו. צריך להפוך את הזיכרון לפעולה.

יש נופלים שפרצופיהם מופיעים בתחנות רכבת, בקניונים, ובמקומות ציבוריים ברחבי הארץ. המדבקות חוצות גבולות ובכל אתר סקי וחוף ים במזרח הרחוק ודרום אמריקה ניתן לראות את הפרצופים היפים של ישראל. פרצופיהם צמודים לציטוטים ומשפטים שחיו לפיהם. זה מרגש, זה מכבד, וזה אפילו מעצים. אבל זה גם מצמצם אותם. הופך את האדם למסר, לדמות סטטית, לתמונה.

יש את אלו שהקימו מפעלים לזכר יקיריהם—מכינות, מיזמים חברתיים, מרוצים, והופעות. המשפחות והחברים לא מוכנים לתת לזיכרון של בנם להתאדות. הם דוחפים קדימה, מקימים דברים חדשים, מוצאים משמעות בתוך ההיעדר.

אבל לא כל זיכרון מתאים לכל אדם.

כפי שאמרה לי אמא של חבר שכול: “אני לא רוצה לראות מרוץ לזכרו. הוא לא היה אוהב את זה, הוא לא היה רץ.”

זה מעלה שאלה עמוקה יותר:

האם זיכרון קולקטיבי באמת יכול להחליף את הזיכרון האישי?

האם הוא שווה ערך? האם הוא בכלל “אמיתי”?

כי בסוף, הזיכרון האמיתי של האדם—הזיכרון הבלתי אמצעי—שייך רק למשפחה ולחברים הקרובים. לא משנה כמה פוסטים אקרא על שיר, אילעאי, יפתח או אריאל, אני לא באמת מכיר אותם. אני לא יכול להרגיש את האובדן כמו משפחותיהם וחבריהם. אני יכול להתרגש, לבכות מדברים שכתבו לזכרם, אבל זה לא אותו דבר.

אין דרך “נכונה” לזכור אדם.

יש את החוויות, הסיפורים, האישיות שרק מי שהכירו באמת יכולים להבין.

יש את הערכים שהאדם שיקף, אלה שאפשר להמשיך להפיץ ולהנחיל.

ויש את הזיכרון הקולקטיבי—הלאומי, היהודי—של גיבור שנפל בקרב למען חירותנו בארצנו.

והמבחן האמיתי הוא שנהיה ראויים להקרבתם.

כי אני יודע שאתה שם, אי שם. אבל אני כבר לא חושב עליך באותה תדירות כמו פעם. וכששמעתי את ההקלטה שלך אתמול—היא נשמעה לי זרה. אני זוכר נקודות, אנקדוטות, אבל אני כבר לא מרגיש אותך כאן, ממש לידי.

והשאלה היא: איך שומרים על הזיכרון לפני שהוא מתפזר? איך מחזיקים אדם שלא נמצא—אבל גם מסרבים לתת לו ללכת?