Chat GPT mess around

למה יש לערבים דודי שמש שחורים וליהודים לרוב לבן.

רקע והבדלים בתופע

מי שעובר ליד יישוב או שכונה ערבית בישראל עשוי להבחין כי הדוּדים (מכלי המים) על הגגות שם צבועים שחור ברובם – בניגוד לדוּדים בשכונות יהודיות, אשר ברגיל הם לבנים או אפורים . תופעה זו בולטת במיוחד ביישובים מעורבים: למשל, מצופה מגגי בתי שכונת אבו-תור בירושלים, ניתן ממש לראות היכן מסתיים האזור הערבי ומתחיל היהודי לפי שהדוּדים מתחלפים משחור ללבן . ההבדל אינו קישוטי גרידא, אלא נובע משילוב גורמים היסטוריים, תשתיתיים, חברתיים ורגולטוריים – החל מבעיות אספקת מים, דרך תקנות בנייה ועיצוב עירוני, ועד שיקולים כלכליים וטכנולוגיים. להלן נפרט את הסיבות המרכזיות להבדלים הללו.

תשתית ואספקת מים: הצורך במכלי אגירה שחורים

אספקת מים לא סדירה – הסיבה ההיסטורית העיקרית לנוכחות מכלי מים שחורים על גגות ביישובים ערביים היא שבעבר (ובעוד מקומות אף בהווה) אספקת המים שם לא הייתה סדירה. במקרים רבים רשת המים בכפרים ערביים לא סיפקה מים זורמים במשך כל שעות היום, ולעיתים היו ימים שלמים ללא מים. לכן משפחות נאלצו לאגור מי שתייה במכלי גג גדולים לשעות ולימים בלי זרם מים . לדוגמה, המאפיין הבולט של בתי המגורים הפלסטיניים בגדה המערבית הוא מכלי מים שחורים וגדולים על הגג, המיועדים לאגור מים לצריכה ביתית – סימן היכר שאינו קיים על גגות בתי מגורים ישראליים . הבדל זה ניכר גם במזרח ירושלים ובמידת מה אף בתוך שטח ישראל גופה , שם במשך שנים סבלו שכונות ערביות מתשתיות מים חלשות. מומחי מים מתארים כיצד בשכונות ערביות בצפון ירושלים, המחוברות לרשת הפלסטינית, “מוכרחים להציב מכלים על הגג לשימוש בימים שאין מים” . במילים אחרות, כאשר מים זורמים בברז רק לפרקים, הפתרון היה להציב מכל גדול (שחור בדרך כלל) שנמלא כשיש לחץ מים – ומשמש מאגר לשעות ההפסקה.

דוגמה מתוך ישראל – בכפר כנא בגליל, יישוב ערבי גדול, עד שנת 2008 סבלה האספקה מתקלות והפסקות תדירות. כתוצאה מכך היו על כל גג מכלי פלסטיק בנפח 3,000 ליטר (נקראים בערבית “חַ’זָאנַאת מים”) שהיו תמיד מלאים למקרה חירום של ניתוק מים . אחד האחראים על תחום המים בכפר מספר שבמשך שנים “אני כצרכן לא הייתי מקבל מים באופן סדיר”, ולכן על הגגות הצטברו מכלי חרום שחורים. לאחר הקמת תאגיד מים מקומי וסידור התשתית בשנת 2008, לראשונה יכלו התושבים לסמוך על זרם מים רציף . מאז המכלים השחורים עומדים ריקים, ובכפר כנא אף מביעים תקווה להסיר אותם מהגגות בעתיד – סימן לשיפור הניכר בזרימת המים . ואכן, יוזמים מקומיים ראו בזה משימת אמון: “המכלים הגליליים השחורים… עד 2008 היו תמיד מלאים… המטרה שלי הייתה להסיר אותם” אמר אחד מהם . אמנם כיום המכלים כבר ריקים, אך הם עדיין ממוקמים על הגגות, עד שיוחלט סופית להורידם . דוגמה זו ממחישה כיצד שיפור תשתית המים מבטל את הצורך במכלי אגירה בולטים.

פערי תשתית בין מגזר יהודי לערבי – ברוב היישובים היהודיים בישראל, מערכות המים תוכננו והוקמו (לעיתים עוד בתקופת המנדט) כך שלכל בית יהיה חיבור אמין בלחץ מים תקין כל שעות היממה. גם אם היו בעבר תקלות מים נקודתיות, הן טופלו כמקרי חרום חריגים. לעומת זאת, יישובים ערביים רבים סבלו לאורך השנים מתשתיות מיושנות או חוסר חיבור מסודר. יש לזכור שחלק מהכפרים הערביים חוברו לרשת המים הארצית רק בשנות ה-50–60 של המאה ה-20 או מאוחר יותר. עד 1963 כפר כנא כלל לא היה מחובר לרשת מים ארצית, ותושביו נאלצו לשאוב מים מבארות ומעיינות מדי יום . במקרים אחרים בעיית המים הייתה לחץ נמוך – למשל ביישובים ערביים הרריים: בשל גובה הטופוגרפי, לעיתים המים לא הגיעו לקומות העליונות בשעות השיא. הפתרון הנפוץ היה להציב מכל על הגג שמתמלא באיטיות בשעות בהן יש לחץ (או בשעות הלילה), וכך הבית מקבל מים בגרוויטציה מהמכל לאורך היום. גורם בענף המים סיפר שביישובים ערביים הרריים נהוג להחזיק מכלי פלסטיק שחורים על הגג לפתור בעיות לחץ מים – דרך לצבור מים בזמן שיש לחץ ולנצלם כשהזרם בדעיכה . במצב כזה המכל על הגג מתפקד כמעין מגדל מים פרטי קטן לכל בית.

היבט של אי-שוויון – יש הרואים במכלים השחורים על הגגות סמל לפער תשתיתי והזנחה פוליטית. בשטחים הפלסטיניים קוראים לנוף המכלים השחורים “היער השחור” המרמז על מצב של מחסור וכיבוש (מאחר שביישובים יהודיים שכנים אין צורך בהם) . גם בתוך ישראל, המכלים השחורים מזוהים עם מקומות שבהם השירות המוניציפלי או הממלכתי היה חלש. לדוגמה, בשכונת כפר עקב במזרח ירושלים, הממוקמת מעבר לגדר ההפרדה, כ-100 אלף תושבים ישראלים מקבלים מים זורמים רק כ-24 שעות בשבוע במצטבר – תוצאה של סכסוך אחריות בין הרשויות (המים מסופקים דרך חברת מים פלסטינית ברמאללה) ושל בנייה רבה ללא תכנון מוסדר . התושבים שם נאלצים למלא גגותיהם במכלים וקוביות מים ולקנות מים במיכליות פרטיות במחיר גבוה . רשויות המים מציינות שבאזורי בנייה לא-מוסדרת קשה לספק מים בכמות מתאימה לגידול אוכלוסייה, ואף קיימת מגבלה חוקית לספק מים לבתים לא-מורשים – מצב שמנציח תלות במכלים על הגג. במקביל, ביישובים היהודיים כמעט שלא רואים עוד מיכלי חירום כאלה: ברוב הערים היהודיות בישראל אספקת המים רציפה 24/7, ולכן לא הייתה הצדקה ל”יער שחור” של מכלי גג. למעשה, מכלי מים ביתיים כן היו נפוצים גם בקרב יהודים בישראל עד שנות ה-70 (כגון דודי בטון לאגירה על הגגות בתקופת הצנע ומיד לאחריה), אך עם שיפור משק המים ותשתיות האזור – הן נעלמו מהנוף היהודי, בעוד שבחברה הערבית הם נותרו הכרח עד השנים האחרונות .

תקנות תכנון, אסתטיקה ובניין: דוד שמש לעומת מכל מים

חוק התקנת דודי שמש – בישראל קיים מאז 1976 דין מדינה שמחייב התקנת דוד שמש לחימום מים בכל דירה חדשה שנבנית . מטרת החוק, שנחקק בעקבות משבר האנרגיה בשנות ה-70, הייתה לחסוך באנרגיה חשמלית ולעודד ניצול שפע השמש בארץ. חוק זה יצר מציאות שכ-85%–90% ממשקי הבית בישראל מחממים מים באמצעות דוד שמש סולרי , ובאופן זה חסכו כ-8% מצריכת החשמל במשק . הדוּדים הלבנים או האפורים הנראים על גגות רוב הערים היהודיות הם למעשה מכלי דוד שמש סטנדרטיים – מיכל מתכת מבודד (בדרך כלל צבוע בלבן או אפור בהיר) בנפח 120–200 ליטר, המחובר לקולטי שמש שטוחים. צבעו הבהיר של המכל הוא לרוב צבע המתכת או ציפויו (למשל לבן/כסוף בהתאם ליצרן), ובכל מקרה היצרנים הגדולים מספקים דוּדים במראה אחיד וממותג. אולם, כדי שהחוק יקוים בפועל, נדרש פיקוח בנייה: ביישובים המתוכננים (רובם יהודיים) כל בניין חדש לא יקבל טופס 4 ללא התקנת דוד שמש כנדרש. ואכן בערים היהודיות אימוץ דודי שמש היה כמעט גורף במבני צמודי-קרקע ובניינים נמוכים כבר משנות ה-80. לעומת זאת, ביישובים ערביים רבים החוק לא נאכף במלואו: היו אלפי בתים שנבנו ללא היתר בנייה כדין, במיוחד בתקופות של חסמי תכנון, ולכן מטבע הדברים גם בלי פיקוח על התקנת דוד שמש תקני. לפי מחקרים, בעשורים האחרונים כ-29,000 מבנים למגורים ביישובים ערביים הוקמו ללא היתר כלל (כ-130 אלף איש גרים בהם), עקב היעדר תוכניות מתאר ותהליכי רישוי תקועים. כאשר בית נבנה שלא במסגרת היתר – בעלי הבית לרוב לא מתקינים בעצמם דוד שמש יקר, אלא מסתפקים בחלופה פשוטה (על כך מיד). במקרים אחרים, גם כשהיה דוד שמש – המשפחה בכל זאת הציבה מכל פלסטיק נוסף על הגג להגברת לחץ או גיבוי מים, דבר שפחות מצוי בערים יהודיות.

שונות אסתטית ותכנון עירוני – הבדל חשוב טמון במדיניות התכנון והאסתטיקה בשתי החברות. ביישובים היהודיים הממסד התכנוני מקפיד יחסית על אחידות חזותית והסתרת מתקנים “מכוערים” על הגג. למשל, כבר בסוף שנות ה-70 נאסרה בשכונת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים התקנה גלויה של דוודי שמש וקולטים על הגגות, מטעמי שימור הנוף ההיסטורי . גם בערים מודרניות רבות, הוועדות המקומיות הטילו במרוצת השנים הגבלות: משנות ה-90 נפוץ איסור להתקין דוד שמש על גגות רעפים משופעים בשכונות צמודי-קרקע יהודיות – במקום זאת דורשים להצמיד רק את הקולט השטוח לגג ולהסתיר את המכל בתוך עליית הגג . כך רואים ביישובים קהילתיים רבים גגות רעפים נקיים ממכלים בולטים; כאשר אכן יש דוד, הוא חבוי מתחת לרעפים (גם במחיר פגיעה קלה ביעילות החימום, ולעיתים עם משאבה מיוחדת) . אפילו בערי בנייני-קומות, חלק מהרשויות מחייבות פתרונות כמו מעקה מסתיר סביב הדוודים על הגג. העיר אשקלון, למשל, חייבה דיירים לבנות מעקה מסתיר סביב דוד השמש “כדי להסתיר את הכיעור” . לעומת זאת, ביישובים הערביים לא התפתחה אסתטיקה אחידה מגובשת: הבנייה לרוב בצורת גגות בטון שטוחים (סגנון מקומי פונקציונלי) ללא רעפים, ותוספות בנייה צצות בהדרגה. במצב זה אין מניעה נופית להציב מכל בולט על הגג – זה ממילא חלק מהנוף המבונה שם. הרשויות המקומיות הערביות, שהיו מוחלשות תקציבית והיסטורית מיעטו באכיפה, כמעט שלא עסקו בתקנות אסתטיות כגון צבע או הסתרת דוודים. למעשה, כל הצבת דוד שמש או מכל על הגג דורשת רשיון לפי החוק, אך ברוב המקרים לא התבקשו רישיונות כאלה בפועל – ודאי שלא במגזר הערבי שבו הפיקוח רופף. התוצאה: בערים יהודיות רבים מהדוּדים מוסתרים או בצבעים ניטרליים המשתלבים בבניין, בעוד שבכפר ערבי אופייני נראה שורות של מכלי פלסטיק שחורים גלויים לעין.

שיקולים כלכליים וטכנולוגיים

עלות ופשטות מול יעילות – הבחירה במכלי מים שחורים קשורה גם להיבטים כלכליים. מכל פלסטיק שחור גדול על הגג הוא פתרון זול ופשוט יחסית: מתקינים אותו פעם אחת והוא דורש תחזוקה מינימלית. מחירי מכלי פלסטיק בנפח מאות ליטרים נמוכים משמעותית מעלות רכישת מערכת דוד שמש מלאה (כולל מכל מתכתי מצופה אמייל וקולטים מזכוכית נחושת). עבור משפחות במגזר הערבי בעלות הכנסה נמוכה או בינונית, הייתה עדיפות לעיתים לקנות מכל פלסטיק גדול במחיר שווה לכל נפש, מאשר להשקיע אלפי שקלים בדוד שמש מתקדם. אכן, מומחים מציינים שמערכות המים השחורות הנפוצות בכפרים הן זולות יותר וגם בנפח גדול יותר – מאפיין המתאים למשפחה ערבית מורחבת שבה צריכת המים חמה גבוהה . משפחות ערביות רבות גרות בבתי קומותיים עם מספר דורות תחת קורת גג, ולכן התקינו מכלי 500–1,500 ליטר לספק מים חמים/קרים לכולם, בעוד שבמשפחה גרעינית יהודית סטנדרטית הסתפקו בדוד 150 ליטר לכל דירה. עם זאת, החיסרון הוא יעילות אנרגטית נמוכה: מכל שחור ללא קולטים מחמם את המים רק בחשיפה ישירה לשמש (פועל כמעין “דוד שמש דל תקציב”), ובחורף הטמפרטורה בו בקושי פושרת. לכן רבות מהמשפחות עם מכל שחור משתמשות גם בגוף חימום חשמלי (כמו “בוילר”) בתוך המכל לחימום המים – מה שמייקר את חשבון החשמל. כלומר, הבחירה בשחור מגלמת פשרה: חיסכון בעלות ראשונית ובאפשרות אגירת מים רבה, תמורת פגיעה בנוחות (פחות מים חמים ממש) ובהוצאות תפעול בטווח הארוך . בחברה היהודית, לעומת זאת, כבר התרגלו שדוד השמש מספק מים חמים כמעט חינם רוב השנה – ולכן היו מוכנים לשלם יותר על מערכת יעילה (ולא עלה צורך במכלי ענק נוספים).

זמינות טכנולוגית ויצרנים – שוק דודי השמש בישראל נשלט על ידי מספר מצומצם של יצרנים גדולים (כ-10 מפעלים מאושרים ע”י התקן) , שחלקם פועלים מאז שנות ה-60 ומספקים מתקנים איכותיים למגזר היהודי. במגזר הערבי, לעומת זאת, ישנו רק יצרן אחד מקומי של דודי שמש מתוצרתו . הדבר מצביע על כך שחדירת הטכנולוגיה למגזר הערבי הייתה חלקית: פחות עסקים מקומיים הציעו התקנת דוד שמש “לבנים”, והיה צריך להזמין מתקינים יהודים מבחוץ. היו אף דיווחים שבתקופות מתיחות, טכנאים של החברות המובילות נמנעו מלהיכנס ליישובים מסוימים מטעמי ביטחון, או שלא הייתה בנמצא רשת הפצה נגישה . לעומת זאת, מכלי פלסטיק שחורים (ללא קולטי שמש) נמכרים בכל חנות חומרי בניין מקומית, וקל להתקין אותם עצמאית. מעניין לציין שהצבע השחור עצמו קשור לטכנולוגיית הייצור: חברת “חופית” (Hofit), יצרנית מובילה של מיכלי PE (פוליאתילן) בישראל, מייצרת אותם בשחור כי כך נבדל הפלסטיק מיתר החומרים, וכי תוספי UV לייצוב החומר לרוב בצבע כהה . הצבע השחור גם תורם לחסימת אור ולמניעת אצות במים שעומדים זמן רב במכל – יתרון לבריאות המים. לכן היה היגיון פונקציונלי בבחירת שחור למכלי אגירה. מכלים לבנים מפלסטיק קיימים גם כן, אך הם פופולריים פחות (הלבן מכניס יותר חום לסביבה בשמש ופחות טוב לטווח ארוך של המים). במגזר היהודי כמעט לא רואים מכלי פלסטיק חשופים – יתכן משום שהאספקה סדירה והם מיותרים, וגם משום שהיצע השוק והפרסום כוונו לפתרונות הסולאריים המתקדמים.

היעדר פיקוח ועקיפת מערכות – גורם משלים הוא היסטוריה של היעדר אכיפה ואילתורים. בהיעדר רגולציה נוכחת ביישובים הערביים, התושבים מצאו פתרונות עצמאיים – שחלקם אף גלשו לכדי ניצול פרצות. אחד ההסברים הססגוניים שהועלו הוא שבימי שעוני המים הישנים, בעלי בתים היו יכולים “לרמות” את המערכת: הם היו מגדירים ברז דק שטפטף לאט למכל שעל הגג. שעוני המים המכאניים הישנים לא הצליחו למדוד זרימה איטית כזו, וכך המכל היה מתמלא ב”מים חינם” שאינם נרשמים במונה . המים הללו שימשו את הבית במקום מים בתשלום. שיטה זו – אם אמנם הייתה נפוצה – סיפקה תמריץ נוסף להתקין מכל גדול על הגג (ככל שהמכל גדול יותר, אפשר “לגנוב” יותר מים בלי שתתגלה הצריכה). עם השנים, שעוני המים שודרגו וכיום הם קולטים גם זרימות זעירות, כך שטקטיקה זו כבר אינה יעילה ולא מעניקה מים ללא חיוב . כמו כן, זוהי תופעה שכנראה הייתה מוגבלת בהיקפה (ויש הרואים בה “אגדה אורבנית” יותר מאשר מציאות רחבה ). ואולם עצם קיומה ממחיש את הפער בגישה: בעוד שבערים יהודיות צרכנים סמכו על הרשויות לספק להם מים וחסכו באופן מסודר דרך דוד שמש, בכפרים ערביים היו מי שניסו “להכות את המערכת” בדרכים יצירתיות בשל תחושת קיפוח או צורך קיומי. גם תופעת הבנייה ללא היתר מתקשרת לכאן – חוק התכנון אוסר, כאמור, לחבר מבנה לא חוקי למים וחשמל, אך ביישובים ערביים רבים שלטו מצוקות דיור וחוסר בקרקעות מתוכננות, מה שחייב משפחות לבנות עצמאית גם בלי היתר. במצב כזה, כדי להשיג מים, הן התקינו מכלים ומילאו אותם ידנית או מעירוב צינורות – כי לא תמיד חוברו כחוק לרשת. כל אלו גורמים חברתיים-רגולטוריים שהביאו לכך שברבות מהגגות הערביים “יער המכלים” הפך לחלק מהנוף, בעוד שבערים היהודיות התופעה צומצמה.

סיכום: שוני שמטשטש עם הזמן

ההבדל בין הדוּדים השחורים ביישובים הערביים לדוּדים הלבנים ביישובים היהודיים נבע, אם כן, ממציאות כפולה של צורך והזנחה: צורך חיוני לאגור מים בשל אספקה לקויה, לצד העדר רגולציה ואכיפה בענייני בנייה ועיצוב. לכך נוספו גורמים תרבותיים (מבנה משק הבית ואופן הבנייה השונה) וכלכליים (בחירה בפתרון הזול והזמין ביותר). אין שום תקנה רשמית המחייבת צבע מסוים לפי מגזר, אבל בפועל – דרישות אסתטיות ביישובים יהודיים עודדו מתקנים לבנים סמויים, בעוד שביישובים ערביים לא הייתה דרישה כזו, והצטברו מתקנים שחורים גלויים . המכלים השחורים הפכו לסמל מוחשי של פער בתנאי החיים ובמדיניות: “המכלים השחורים על הגגות… מבדילים בין יישובים פלסטינים להתנחלויות” כתבה התקשורת . עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות חלה התכנסות הדרגתית: המדינה משקיעה יותר בתשתיות בחברה הערבית (תאגידי מים אזוריים, תוכניות חומש 922 וכולי), ולכן במקומות רבים השתפרה רציפות המים. במקביל, יותר ויותר משפחות ערביות מאמצות דודי שמש מודרניים – גם מתוך מודעות לחיסכון באנרגיה. כך, למשל, המכלים בכפר כנא ריקים ממים ועתידים לרדת מהגגות לאחר שהובטח זרם מים יציב . במגמה דומה, בחלק מהכפרים החקלאיים בצפון הוחלפו מכלי האגירה הישנים במשאבות חזקות לשיפור הלחץ ישירות בצנרת . במילים אחרות, ככל שהפערים התשתיתיים מצטמצמים, ייתכן שבעתיד גם ההבדל לעין בין “דוּד שחור” ל”דוּד לבן” ייטשטש. בינתיים, ההסברים ההיסטוריים והחברתיים דלעיל מבהירים מדוע התופעה נוצרה מלכתחילה ומדוע היא נשמרת עדיין בכמה אזורים.

מקורות: דווחים ופרסומים בתקשורת הישראלית (ynet, כלכליסט, הטלוויזיה החברתית, כאן 11) על מצב אספקת המים והמכלים השחורים ; בלוגים ורשתות חברתיות המתארים את ההבדלים הנראים לעין בירושלים ובכלל ; חוק התכנון והבנייה ותקנות דוד שמש (ויקיפדיה) המדגישים את החובות והחריגים (כגון איסורי הצבה על גגות רעפים) ; דברי מומחים, מהנדסי מים ואנשי שטח על הצורך במכלי חירום ביישובים ערביים , ודיווחי מבקר המדינה ועמותות על היקפי הבנייה הלא-מוסדרת במגזר הערבי . כל אלה שופכים אור על הסיבות המערכתיות והפרטיות שיצרו את הפער בין הגגות השחורים לגגות הלבנים בישראל.